הגדרת אולמות המוזיאון
אפשר להתחיל בדמיון של פינות שונות בבית או שולחנות קטנים כאולמות מוזיאון. שולחן הסלון יכול להיקרא 'אולם הטבע הפראي', והשטיח במסדרון יכול להיקרא 'גלריית מעמקי הים'. חלוקת מרחב פשוטה זו מאפשרת לילדים לראות את המרחב בעין אחרת ומניחה את היסודות למשחק יצירתי.
בעת הגדרת גבולות האולמות אין צורך בקישוטים מורכבים; אפילו כרית קטנה שפרוסה על הרצפה או כיסוי צבעוני יכולים ליצור אזור תצוגה נפלא. שיחה משותפת עם הילדים על אילו סוגי צעצועים יוצגו בכל אזור תומכת בתחושת הבעלות על המשחק ומגבירה את ההתרגשות.
בחירת פריטי התצוגה
במקום לקנות צעצועים חדשים, חיות פרווה שכבר נמצאות בבית, דמויות פلاستיק קטנות או אפילו חפצים בטוחים המושאלים מהמטבח יכולים להפוך למוצגי מוזיאון. לדוגמה, פיל פלסטיק או ברווז עשוי בד יכולים לתפוס את מקומם בוויטרינה כיצירה הערכית ביותר במוזיאון.
בשלב זה חשוב לא לאסוף את החפצים אלא להשאיר אותם במקומם ולהעניק לו משמעות שונה. דובון צעצוע המונח על הספה יכול להיות מוקד 'תערוכת הענק הישן'; כך תוכלו להרחיב את אזור המשחק בלי לחוות את הלחץ של סידור הסביבה.
תפקידי האוצר והמדריך
כדי להפוך את המשחק למהנה יותר, אפשר לחלק תפקידים קטנים לבני הבית. בזמן שילדים הופכים לאוצר הראשי של המוזיאון או לדמות שמוכרת כרטיסים, המבוגרים יכולים לקחת על עצמם את תפקיד המבקרים הסקרנים. הדמיון מופעל באמצעות שאלות כמו 'איך הדינוזאור הזה הגיע לכאן?' או 'מה האכל האהוב על הדוב הזה?'.
הילד בתפקיד המדריך מפתח כישורי שפה ויכולת הבעה בזמן שהוא מספר את סיפור המוזיאון שהקים בעצמו. השאלות המהנות של המבקרים מעשירות את זרימת המשחק ויוצרות רגע מהנה המופק במשותף.
דוגמה מוחשית וצעד הבא קטן
לדוגמה, אפשר להכריז על הספה בפינת הסלון כ'מוזיאון הארצות הרחוקות' ולסדר עליה כמה צעצועי חיות שונים. אפשר להניח עליה שלטי נייר קטנים ועליהם לכתוב 'נא לא להרעיש' או 'נא לרכוש כרטיס', כדי להפוך את המשחק למציאותי יותר. היות שסידור זה אינו דורש חומרים נוספים, הוא מוקם בתוך מספר דקות.
כצעד הבא קטן לצורך התאמה, ביום המשחק הבא תוכלו להוסיף כלל של קבלת צעצועים בצבע מסוים בלבד למוזיאון. יوم שבו מוצגים רק צעצועים בצבע צהוב גם מגביר את הריכוז וגם מעניק מבט חדש לגמרי על הצעצוע הקיים.